לרכישה
לרכישה
דיגיטלי

29 ש"ח
 

רכישה והורדה ישירות לטלפון:
Mobile
מודפס

59 ש"ח
כולל משלוח

תשלום באשראי:
Credit Card
תשלום באפליקציה:
Bit
Paybox
PEPPER
תשלום באפליקציית תשלומים BIT
מלא את הטופס וותישלח אליך בקשת תשלום דרך האפליקציה

59 ש"ח
שם פרטי ושם משפחה
כתובת למשלוח הספר
טלפון נייד


שליחת בקשת תשלום


תודה רבה
בקשת תשלום תישלח אליך דרך האפליקציה

הרשמה לעדכונים
ניתן להירשם על מנת לקבל עדכונים בספרים חדשים אשר יוצאים לאור או במבצעים.
אני שומר על פרטיות הכתובת ולא אעביר אותה לאף גורם אחר, כמו כן, ניתן להתנתק מקבלת הודעות בכל זמן
הרשמה
הרשמתך התקבלה, תודה
היא יצרה משבר אמון גדול ביניהם.
הוא מסרב לשכוח.
האם הם יכולים למצוא את הגשר שיחבר בין הקצוות?

זוג נשוי עולה למטוס בדרכם לחופשה רומנטית בפריז לאחר משבר גדול ביחסים ביניהם.
הטיול, שכל מטרתו הייתה לפייס בין השניים, יוצר את האפקט ההפוך ושולח כל אחד מהם למסע התבוננות אישי.
בזמן שהוא יושב כועס בבית המלון, היא יוצאת להרפתקה עם זוג מקומי שהכירה במהלך שיטוטיה בעיר.
מהר מאוד היא מבינה שמעולם לא הרגישה חיה כמו כשהיא איתם, והעניין האדיר שנוצר דוחף אותה לארבעה ימים של דילמות גדולות וריגושים.
נראה כי הפיתויים הרבים שבחוץ ממשיכים למשוך אותה הרחק ממנו...
האם הוא ינסה להשיב אותה אליו?
האם הקשר הגיע למקום שממנו אין דרך חזרה?

קריאת פרקים ראשונים


שער C4 שעת בוקר מוקדמת

קייט
"שתהיה לנו חופשה נהדרת," אני אומרת בשקט לאיש שהולך לצידי, כאשר אני פוסעת את הצעד הקטן מן השרוול אל המטוס. הוא לא עונה לי וממשיך ללכת, מפנה אליי את גבו. אולי הוא לא שמע, אני חושבת לעצמי ומראה את ספח כרטיס הטיסה שלי לדיילת אשר בפתח המטוס.
"בוקר טוב." מחייכת אליי הדיילת. בוקר טוב מהיר בחיוך של שפתיים מושלמות בצבע הנכון, מקפידה לעבור במקצועיות לזה שאחריי בתור, לא מתעכבת על מלמול שפתיי אשר ניתן לה בתשובה.
אסור להתעכב בחיוך, אני חושבת לעצמי, אסור גם לשאול מה שלומי ואיך אני מרגישה. אם היית שואלת, הייתי מספרת לך, אבל יש כאן תור ארוך שצריך להספיק להגיע בדיוק בזמן, שורה שלמה של חיוכים שיש להושיב בדיוק במקום הנכון, אחרת יתרחש עיכוב, אז אני מתקדמת.
אני אוחזת בחוזקה את כרטיס העלייה למטוס בידי השמאלית, כאילו היה תעודה רבת ערך, ומגישה אותו לדיילת הבאה אחריה בתור. היא מעיינת בו בחיוך שפתיים נוסף, תוך כדי הצבעה אוטומטית, הרי כולם צועדים אל אותם המושבים, וזה לא ממש משנה לאן היא מצביעה. האמת היא, שאני מבקשת לעצמי עוד מספר שניות. מספר שניות שאוכל לעמוד בפתח, מספר שניות נשימה, מספר שניות שייתנו לי מרחב לפני שאתיישב על המושב הקטן ליד האיש שכולם קוראים לו בעלי.
האיש, שכולם קוראים לו בעלי ואני קוראת לו אדם או הגבוה כשהוא מעצבן אותי, מתקדם לפניי במעבר ומתעלם ממני. הוא גורר אחריו את הטרולי הקטן שלו, זה שסחב עימו בנאמנות לכל אורך הדיוטי פרי, ועסוק בחיפוש אחר המושבים שלנו. ברגע שהוא מוצא את המספר הנכון, הוא מרים את הטרולי אל מעל לראשו ודוחף אותו באדישות לתא האחסון הקטן. "את רואה," פונה אליי הגבוה כאשר אני מתיישבת לידו, "אמרתי לך שלא צריך מזוודה בבטן המטוס. אפשר להסתדר עם תיק קטן."
"אתה אולי יכול, אני לא."
"מה כבר יש לך לקחת?" הוא עונה לי בטון מגעיל ומזלזל. "בשביל מה מזוודה בבטן המטוס? בגללך נצטרך להמתין עוד חצי שעה עד שהמזוודה שלך תגיע. וזה במקרה שהיא תגיע ולא תאבד בדרך, כי ועד הסבלים בדיוק החליט שזאת הפסקת ארוחת הבוקר שלו, ואז נתחיל את החופשה שלנו בבילוי מהנה בשדה התעופה. את כל כך אוהבת שדות תעופה? מה כבר יש לארוז לחמישה ימים? אתן הנשים, כולכן אותו הדבר."
"אני אשתך, אני לא כל הנשים," אני עונה לו, והוא חוזר לשתיקתו. אני שונאת שהוא קורא לי "אתן הנשים" ולא בשמי, קייט, אני גם שונאת שהוא מנסה להנמיך אותי. כבר תקופה שהוא נושך אותי עד כאב, ואני מבליגה. לפעמים אני תוהה עד מתי זה יימשך, ואם אשרוד עד נקודת הסיום. יש בכלל נקודת סיום לתחתית?

תנשמי לאט, אני לוחשת לעצמי בלב, תוך כדי שאצבעותיי משחקות בעצבנות בחגורת הבטיחות המהודקת. אני רוצה לשחרר אותה, אבל יודעת שאסור לי. גם ככה אני מרגישה חנוקה במטוסים, חשה שנגמר לי האוויר ויוצאת לחיים בכל פעם שמסתיימת הטיסה. החגורה רק מוסיפה לתחושת החנק, גם נוכחותו של הגבוה לצידי. תמיד אני חייבת לשבת ליד המעבר, והוא חייב לשבת לצידי, מפסיד את הנוף מהחלון וסובל את מושב האמצע. בסוף הוא יזרוק אותי, ויהיה לו כמה נוף שהוא רוצה. תנשמי לאט ועמוק, תכף הדבר הזה ימריא לחופשה הרומנטית שלך. חופשה רומנטית, זוכרת?
שימריא כבר.
אני מביטה בציפורניי האדומות, חורצת איתן קווים בלתי נראים ברצועה האפורה והקשה של חגורת הבטיחות המועכת את בטני. ציפורניים בצבע אדום של דם ביקשת מהקוסמטיקאית במיוחד לקראת החופשה הזאת. רצית להיות מיוחדת, אני חושבת לעצמי באירוניה. היית יכולה לבקש ממנה לק בצבע ורוד שקוף או ירוק לימון ומבחינתו זה לא היה משנה. היית גם יכולה לוותר על ללכת אליה, והוא לא היה שם לב. ממילא בזמן האחרון הוא בכלל לא מביט בי.
"נוח לךָ?" אני שואלת את הגבוה.
"כן," הוא עונה לי וחוזר להביט בחוברות התחובות במושב המטוס שלפניו, לא טורח להתעניין אם גם לי נוח. אני מפנה את מבטי אליו. הגבוה שקוע בתוך בעצמו, קורא בעיון את דף הוראות החירום המנוילן. מגלשות כאן וכאן, יציאות מלפנים ומאחור, במקרה של התרסקות לא להיבהל ולא לשכוח לחלוץ את נעלי העקב, שלא יצא כל האוויר. אני כל כך רוצה שיגיד לי משהו נחמד ואוהב, אבל הוא שותק.

"היא כזאת מפגרת, מה היא חשבה לעצמה?" אני שומעת את השיחה בכיסאות שמאחוריי. צרחת המנועים של המטוס הממריא והמטפס מעלה־מעלה כבר הסתיימה, ואני מביטה באדמה המתרחקת מאיתנו ובשמש העולה מעבר לאופק. "אמרתי לה שזה בדיוק מה שיקרה, אם היא תעזוב אותו והם יתגרשו. למה היא קמה ועזבה?" ממשיכה להגיע לאוזניי השיחה מהכיסאות האחוריים. משום מה, יש לי כבר תחושה שאני יכולה לנחש את המשך המשפט הזה מבלי לשמוע אותו, כאילו נלקח מסרט גרוע אשר סופו ידוע מראש. בטח נמאס לה מזה שהוא מתנהג אליה בצורה כל כך מגעילה וצינית, עד שיום אחד פשוט נשבר לה, והיא החליטה שהיא רוצה את החופש שלה. ולא רק שהיא רצתה חופש, בחוצפתה היא פעלה בניגוד לאזהרות של החברות הטובות שלה, אלו שיושבות במושבים מאחוריי ומרכלות עליה. כמובן שהן צדקו, כי הן בתפקיד החברות הרכלניות, והן ידעו מראש שהוא לא יעסוק בלרדוף אחריה ושהיא תישאר לבד. עכשיו החברה שלהן נשארה בודדה בעולם ללא המגעיל ההוא, מזדקנת לה מיום ליום, לא מוצאת בן זוג ושבורה עד כדי כך שלא יכלה להצטרף אליהן לטיול. הן כל כך צודקות. תמיד כיף להיות צודק, כשאתה בתפקיד המביט מהצד.
אני עוצמת את עיניי ומחייכת חיוך מריר לנוכח מלמולי הספסל האחורי, תוהה ביני לבין עצמי על זאת אשר הייתה צריכה לדעת שזה מה שיקרה. האם היא באמת ידעה שזה מה שיקרה? האם היא חשבה שזה מה שהחברות שלה ידברו עליה אחרי שהנישואים שלה יתפוררו? האם היא בכלל ניסתה להציל אותם? אולי, למשל, על ידי לקיחת יוזמה וארגון חופשה רומנטית? כזאת שתחדש את מה שהיה ביניהם פעם? אולי היא החליטה שהיא לא מוותרת, אבל זה לא הצליח לה?
אל תקשיבי להן.
אני משאירה את עיניי סגורות ומנסה לגרש את ההיא מהרכילות של הספסל האחורי ממחשבותיי. יש לך כמה שעות של טיסה, את לא צריכה למלא אותן במחשבות על נשים אחרות שאת אפילו לא מכירה. יש לך אותך ויש לך את אדם, וזה עולם ומלואו. אני מחייכת חיוך נוסך ביטחון, מנסה לחזק את עצמי, ומניחה יד עטופה בציפורניים צבועות באדום של דם על ירכו של הגבוה. הוא מצידו מרוכז במשחק בסמארטפון שלו ונמנע מלהביט לי עמוק בתוך העיניים, כפי שהוא נוהג בתקופה האחרונה.

אני אוהבת להניח את כף ידי על ירכו, לשחק בעדינות עם קצות ציפורניי בבד הג'ינס שלו, תנועות קטנות כאלו. מחליקה את הציפורניים קדימה ואחורה, בודקת עד כמה מותר לי לטפס. אדם אף פעם לא אומר דבר, אבל אני כבר יודעת להרגיש אותו לפי התנועה הזעירה של פתיחת הרגליים או סגירתן למגע ציפורניי על ירכו, מותר או אסור. משחק כזה שבנינו לנו בינינו בתקופות אחרות של ביחד, כל אותם הרגלים קטנים של ישיבה בשעות ערב בבר או נסיעה זה לצד זה בכביש חשוך בדרך הביתה. פעם זה היה יכול להיגמר בסטייה מן הכביש הראשי אל תוך חורשה, כאשר אני פותחת את כפתורי מכנסיו או בידיו הנכנסות אל מתחת לחצאיתי. אבל הפעם אני לא מרגישה כלום, לא מותר ולא אסור, אף תנועה. הגבוה שלי קפוא כמו פסל, מבטו נעוץ בתוך המכשיר המשדר לו קולות קרב של יצורים קופצניים. עושה עצמו מרוכז במכשיר ומסרב לשחק איתי את המשחק שלנו. פתאום אני לא יודעת אם להמשיך ללטף או להרפות את ידי ולמשוך אותה אל חיקי, לכן אני משאירה אותה ללא תנועה, נוגעת לא נוגעת, חיה או שלא.

"אני לא רוצה לוותר עלינו," אני לוחשת בשקט, בעיקר לעצמי, אף שהייתי שמחה אם הוא היה מרים טיפה את הפרצוף שלו ומקשיב למחשבות שלי. אבל אולי אני לוחשת כל כך בשקט, שאין סיכוי שהוא שומע, ואם הוא שומע, הוא בטח בוחר להתעלם. אני יכולה להוציא את הפינצטה מהתיק של האיפור ולצבוט אותו קצת, לראות איך הוא יגיב, נגיד בתנוך של האוזן בלי שהוא שם לב. פעם הייתי עושה לו את זה, והוא היה צוחק ותופס לי את הידיים בחוזקה, מה שהיה נגמר בדגדוגים או בזיון, תלוי במצב הרוח. אבל נראה לי שהפעם זה לא יתקבל בצורה טובה. הפעם אני אשב יפה, אשלב ידיים ואמתין עד שהדיילת עם החיוך המושלם תגיש לנו ארוחת בוקר. אני מנסה לעצום שוב את עיניי ולהירגע, אולי אפילו להקשיב להמשך השיחה המרתקת על ההיא אשר הייתה צריכה לדעת מהמושב האחורי, אבל נראה לי שהן כבר חושדות בי שאספר לה את כל מה שהן מרכלות עליה, לכן הן עברו ללחשושים. או שאולי הן חוששות שגם אני אקום ואלך לי ככה כמוה, אבל הן לא מכירות אותי.
תפסיקי עם כל המחשבות האלה, הן לא מובילות אותך למקומות טובים.
תהיי חיובית, תנסי לחשוב על כל הכיף שיהיה לכם. הזמנת לכם מלון רומנטי, תאכלו במסעדות שוות שיש בהן מלצר עם חיוך מתנשא, תטיילו שלובי זרוע כמו כל התיירים, תצלמו מלא תמונות סלפי טיפשיות, תרכשי לך בגדים יפים ותעשו אהבה במלון ערב־ערב.
רעש המנועים מרגיע אותי קצת, ואני מצליחה גם לחייך לעצמי באופטימיות. יהיה נהדר, אני מבטיחה לעצמי, אבל הגוש שבתחתית הבטן שלי, זה שמכיל את התגובה שלו כשהודעתי לו שהזמנתי לנו כרטיסים לחופשה, לא מתפוגג.

"חביתה או בלינצ'ס גבינה?" אני שומעת את קולה של הדיילת אשר נמצאת לידי במעבר, דוחפת את עגלת ארוחת הבוקר, מקפידה על חיוך מושלם. שתיגמר כבר הטיסה הזאת, ואוכל לצאת מהמטוס, לנשום ולחייך גם אני.

מסוע מזוודות בשדה התעופה שארל דה גול, שעת בוקר
אני מקפידה לנעוץ את מבטי בקיר ממול, בוהה בשלט פרסומת גדול אשר תלוי על הקיר, גבר ואישה מאושרים רצים אל השקיעה ומחזיקים בידיהם בקבוקי משקה. גם לכם הכול ייהרס בגלל ספר? אני שואלת בליבי את שלט הפרסומת הענק. כי אם לא בגלל ספר, אני מבטיחה לכם שאתם תמצאו משהו אחר שיהרוס לכם.

כמובן שהגבוה צדק, ואנחנו ממתינים כבר דקות ארוכות באולם קבלת הכבודה, מחכים שמסוע המזוודות יגלה אות חיים ויתחיל לפעול. אני מקפידה לא להביט אליו ומתרכזת בפרסומות שמסביב, אבל יודעת שהוא מטייל הלוך וחזור במרחק בטוח מאחורי גבי בצידו האחר של האולם, אוחז ביד נמרצת בטרולי האפור שלו ומרגיש טוב עם עצמו וגם צודק. הוא בטח חושב עכשיו על משפטים חדשים ומקטינים שאחר כך יוכל להפנות לעברי. ממילא אני מרגישה אשמה, מה ישנה עוד משפט מנמיך אחד או שניים? את חושבת שזה מה שעובר בראש לכל הנשים בקהל שממתינות איתך בסבלנות? במה בן הזוג שלהם הולך להאשים אותן?

נכון, לקחתי מזוודה גדולה. אני אוהבת ככה, אני אוהבת להתלבט כל בוקר מה ללבוש. אני נועלת זוג נעלי הליכה לבקרים, זוג נוסף בצבע חום, נעלי ערב עקב נמוך, שיהיה לי נוח ללכת על מדרכות האבנים, מגפיים מזמש אדומים מהממים לצאת למועדון, אם נצא. שני סריגים ושני סוודרים, מעיל, שלוש חולצות, שני זוגות מכנסיים נוספים, שתי חצאיות, אחת מעור, כלי רחצה, כלי איפור ובגד רשת מלא חורים שהבאתי ללבוש במיוחד בשבילך במיטה במלון, על מנת שנזדיין כמו פעם, כשאני מעליך, ואתה מלא תשוקה.

נכון, אני גם אשמה במה שקרה בינינו. נכון, זה קרה בגללי. נכון, אני לא הייתי בסדר. אבל אני כאן איתך, זה לא מספיק? אני מתחילה להבין שאולי לך זה לא מספיק. אני לא מסוגלת כרגע להתמודד עם המחשבה הזאת, ואני מעדיפה להפנות את מבטי למסוע המזוודות השחור אשר איננו זז. שיתחיל לעבוד כבר. בכלל לא רצית לצאת לחופשה הזאת. הסברת לי את זה כמה פעמים ברמזים קטנים יותר וברמזים קטנים פחות. גם לא טרחת לארוז לעצמך שום דבר, פשוט התעלמת מהבקשות שלי. אם לא הייתי ממלאת לך את הטרולי בערב לפני הטיסה, כנראה היית מגיע למטוס עם שקית ניילון וזוג תחתונים. אתה ממש רומנטי עכשיו, מטייל מאחורי הגב שלי וגורם לי להרגיש רע עם עצמי. אם לא הייתי מלאה ברגשי אשמה, כנראה שכבר הייתי מוותרת.

תדע לך, שלפני שהחלטתי להזמין לנו את החופשה הזאת, הייתי שוכבת ערה במיטה לילות שלמים. שוכבת ותוהה ביני לבין עצמי, אם יש קו קטן בין "כן" ו"לא" ואם במקרה, בלי לשים לב, כבר חצינו אותו אל תוך טריטוריית ה"לא", ועכשיו אנחנו זוג כמו כל הזוגות הללו, שגורלם כבר נקבע. הסביבה כבר יודעת את זה, השכנים כבר יודעים את זה, ההיסטוריה כבר יודעת את זה, שתי הרכלניות במושב המטוס מאחוריי כבר יודעות את זה, ורק אנחנו עדיין ממשיכים להתנהג כרגיל ומתכנסים באותה המיטה ערב־ערב - אתה ישן, ואני ערה. מיטה שהולכת ומתרחבת בכל מבט קר ומאשים שאתה נועץ בי ובכל ריב בינינו. תכף נצטרך להגדיל את חדר השינה לטובת כזאת מיטה ענקית של מרחק או לעבור לגור בחדרים נפרדים - אני במיטה ריקה של השלמה, ואתה בספה של צדקנות בסלון.

אני יודעת שלא ממש השארתי לך ברירה. פשוט רכשתי כרטיסי טיסה, הזמנתי חדר במלון קטן והודעתי לך שאנחנו יוצאים לחופשה רומנטית. פתאום שוב חייכתי בלב אחרי כל כך הרבה זמן. חיפשתי מוזיאונים, מסעדות, מסלולים, כמנסה לתקן את מה שקלקלתי, מנסה להפסיק להרגיש כל כך אשמה. אתה לא טועה לפעמים?

האיש האחראי על ועד ארוחת הבוקר של איגוד סבלי שדה התעופה החליט שמספיק לענות אותי עם תחושת החרטה על המעשה הנורא שבשליחת מזוודה לבטן המטוס, והמסלול השחור החל להקיא מתוכו מזוודות ברצף סדיר, גורם לקהל להצטופף סביבו קרוב יותר ויותר במלמולי התרגשות ושמחה.

אל תבכי, מזוודה יקרה שלי, הוא לא באמת כועס עלייך. זאת לא אשמתך, זאת אשמתי, עליי הוא כועס.

לא נורא, עוד מעט נגיע למלון ונתחיל את החופשה הזאת.


לרכישה

היא יצרה משבר אמון גדול ביניהם.
הוא מסרב לשכוח.
האם הם יכולים למצוא את הגשר שיחבר בין הקצוות?

זוג נשוי עולה למטוס בדרכם לחופשה רומנטית בפריז לאחר משבר גדול ביחסים ביניהם.
הטיול, שכל מטרתו הייתה לפייס בין השניים, יוצר את האפקט ההפוך ושולח כל אחד מהם למסע התבוננות אישי.
בזמן שהוא יושב כועס בבית המלון, היא יוצאת להרפתקה עם זוג מקומי שהכירה במהלך שיטוטיה בעיר.
מהר מאוד היא מבינה שמעולם לא הרגישה חיה כמו כשהיא איתם, והעניין האדיר שנוצר דוחף אותה לארבעה ימים של דילמות גדולות וריגושים.
נראה כי הפיתויים הרבים שבחוץ ממשיכים למשוך אותה הרחק ממנו...
האם הוא ינסה להשיב אותה אליו?
האם הקשר הגיע למקום שממנו אין דרך חזרה?

קריאת פרקים ראשונים


שער C4 שעת בוקר מוקדמת

קייט
"שתהיה לנו חופשה נהדרת," אני אומרת בשקט לאיש שהולך לצידי, כאשר אני פוסעת את הצעד הקטן מן השרוול אל המטוס. הוא לא עונה לי וממשיך ללכת, מפנה אליי את גבו. אולי הוא לא שמע, אני חושבת לעצמי ומראה את ספח כרטיס הטיסה שלי לדיילת אשר בפתח המטוס.
"בוקר טוב." מחייכת אליי הדיילת. בוקר טוב מהיר בחיוך של שפתיים מושלמות בצבע הנכון, מקפידה לעבור במקצועיות לזה שאחריי בתור, לא מתעכבת על מלמול שפתיי אשר ניתן לה בתשובה.
אסור להתעכב בחיוך, אני חושבת לעצמי, אסור גם לשאול מה שלומי ואיך אני מרגישה. אם היית שואלת, הייתי מספרת לך, אבל יש כאן תור ארוך שצריך להספיק להגיע בדיוק בזמן, שורה שלמה של חיוכים שיש להושיב בדיוק במקום הנכון, אחרת יתרחש עיכוב, אז אני מתקדמת.
אני אוחזת בחוזקה את כרטיס העלייה למטוס בידי השמאלית, כאילו היה תעודה רבת ערך, ומגישה אותו לדיילת הבאה אחריה בתור. היא מעיינת בו בחיוך שפתיים נוסף, תוך כדי הצבעה אוטומטית, הרי כולם צועדים אל אותם המושבים, וזה לא ממש משנה לאן היא מצביעה. האמת היא, שאני מבקשת לעצמי עוד מספר שניות. מספר שניות שאוכל לעמוד בפתח, מספר שניות נשימה, מספר שניות שייתנו לי מרחב לפני שאתיישב על המושב הקטן ליד האיש שכולם קוראים לו בעלי.
האיש, שכולם קוראים לו בעלי ואני קוראת לו אדם או הגבוה כשהוא מעצבן אותי, מתקדם לפניי במעבר ומתעלם ממני. הוא גורר אחריו את הטרולי הקטן שלו, זה שסחב עימו בנאמנות לכל אורך הדיוטי פרי, ועסוק בחיפוש אחר המושבים שלנו. ברגע שהוא מוצא את המספר הנכון, הוא מרים את הטרולי אל מעל לראשו ודוחף אותו באדישות לתא האחסון הקטן. "את רואה," פונה אליי הגבוה כאשר אני מתיישבת לידו, "אמרתי לך שלא צריך מזוודה בבטן המטוס. אפשר להסתדר עם תיק קטן."
"אתה אולי יכול, אני לא."
"מה כבר יש לך לקחת?" הוא עונה לי בטון מגעיל ומזלזל. "בשביל מה מזוודה בבטן המטוס? בגללך נצטרך להמתין עוד חצי שעה עד שהמזוודה שלך תגיע. וזה במקרה שהיא תגיע ולא תאבד בדרך, כי ועד הסבלים בדיוק החליט שזאת הפסקת ארוחת הבוקר שלו, ואז נתחיל את החופשה שלנו בבילוי מהנה בשדה התעופה. את כל כך אוהבת שדות תעופה? מה כבר יש לארוז לחמישה ימים? אתן הנשים, כולכן אותו הדבר."
"אני אשתך, אני לא כל הנשים," אני עונה לו, והוא חוזר לשתיקתו. אני שונאת שהוא קורא לי "אתן הנשים" ולא בשמי, קייט, אני גם שונאת שהוא מנסה להנמיך אותי. כבר תקופה שהוא נושך אותי עד כאב, ואני מבליגה. לפעמים אני תוהה עד מתי זה יימשך, ואם אשרוד עד נקודת הסיום. יש בכלל נקודת סיום לתחתית?

תנשמי לאט, אני לוחשת לעצמי בלב, תוך כדי שאצבעותיי משחקות בעצבנות בחגורת הבטיחות המהודקת. אני רוצה לשחרר אותה, אבל יודעת שאסור לי. גם ככה אני מרגישה חנוקה במטוסים, חשה שנגמר לי האוויר ויוצאת לחיים בכל פעם שמסתיימת הטיסה. החגורה רק מוסיפה לתחושת החנק, גם נוכחותו של הגבוה לצידי. תמיד אני חייבת לשבת ליד המעבר, והוא חייב לשבת לצידי, מפסיד את הנוף מהחלון וסובל את מושב האמצע. בסוף הוא יזרוק אותי, ויהיה לו כמה נוף שהוא רוצה. תנשמי לאט ועמוק, תכף הדבר הזה ימריא לחופשה הרומנטית שלך. חופשה רומנטית, זוכרת?
שימריא כבר.
אני מביטה בציפורניי האדומות, חורצת איתן קווים בלתי נראים ברצועה האפורה והקשה של חגורת הבטיחות המועכת את בטני. ציפורניים בצבע אדום של דם ביקשת מהקוסמטיקאית במיוחד לקראת החופשה הזאת. רצית להיות מיוחדת, אני חושבת לעצמי באירוניה. היית יכולה לבקש ממנה לק בצבע ורוד שקוף או ירוק לימון ומבחינתו זה לא היה משנה. היית גם יכולה לוותר על ללכת אליה, והוא לא היה שם לב. ממילא בזמן האחרון הוא בכלל לא מביט בי.
"נוח לךָ?" אני שואלת את הגבוה.
"כן," הוא עונה לי וחוזר להביט בחוברות התחובות במושב המטוס שלפניו, לא טורח להתעניין אם גם לי נוח. אני מפנה את מבטי אליו. הגבוה שקוע בתוך בעצמו, קורא בעיון את דף הוראות החירום המנוילן. מגלשות כאן וכאן, יציאות מלפנים ומאחור, במקרה של התרסקות לא להיבהל ולא לשכוח לחלוץ את נעלי העקב, שלא יצא כל האוויר. אני כל כך רוצה שיגיד לי משהו נחמד ואוהב, אבל הוא שותק.

"היא כזאת מפגרת, מה היא חשבה לעצמה?" אני שומעת את השיחה בכיסאות שמאחוריי. צרחת המנועים של המטוס הממריא והמטפס מעלה־מעלה כבר הסתיימה, ואני מביטה באדמה המתרחקת מאיתנו ובשמש העולה מעבר לאופק. "אמרתי לה שזה בדיוק מה שיקרה, אם היא תעזוב אותו והם יתגרשו. למה היא קמה ועזבה?" ממשיכה להגיע לאוזניי השיחה מהכיסאות האחוריים. משום מה, יש לי כבר תחושה שאני יכולה לנחש את המשך המשפט הזה מבלי לשמוע אותו, כאילו נלקח מסרט גרוע אשר סופו ידוע מראש. בטח נמאס לה מזה שהוא מתנהג אליה בצורה כל כך מגעילה וצינית, עד שיום אחד פשוט נשבר לה, והיא החליטה שהיא רוצה את החופש שלה. ולא רק שהיא רצתה חופש, בחוצפתה היא פעלה בניגוד לאזהרות של החברות הטובות שלה, אלו שיושבות במושבים מאחוריי ומרכלות עליה. כמובן שהן צדקו, כי הן בתפקיד החברות הרכלניות, והן ידעו מראש שהוא לא יעסוק בלרדוף אחריה ושהיא תישאר לבד. עכשיו החברה שלהן נשארה בודדה בעולם ללא המגעיל ההוא, מזדקנת לה מיום ליום, לא מוצאת בן זוג ושבורה עד כדי כך שלא יכלה להצטרף אליהן לטיול. הן כל כך צודקות. תמיד כיף להיות צודק, כשאתה בתפקיד המביט מהצד.
אני עוצמת את עיניי ומחייכת חיוך מריר לנוכח מלמולי הספסל האחורי, תוהה ביני לבין עצמי על זאת אשר הייתה צריכה לדעת שזה מה שיקרה. האם היא באמת ידעה שזה מה שיקרה? האם היא חשבה שזה מה שהחברות שלה ידברו עליה אחרי שהנישואים שלה יתפוררו? האם היא בכלל ניסתה להציל אותם? אולי, למשל, על ידי לקיחת יוזמה וארגון חופשה רומנטית? כזאת שתחדש את מה שהיה ביניהם פעם? אולי היא החליטה שהיא לא מוותרת, אבל זה לא הצליח לה?
אל תקשיבי להן.
אני משאירה את עיניי סגורות ומנסה לגרש את ההיא מהרכילות של הספסל האחורי ממחשבותיי. יש לך כמה שעות של טיסה, את לא צריכה למלא אותן במחשבות על נשים אחרות שאת אפילו לא מכירה. יש לך אותך ויש לך את אדם, וזה עולם ומלואו. אני מחייכת חיוך נוסך ביטחון, מנסה לחזק את עצמי, ומניחה יד עטופה בציפורניים צבועות באדום של דם על ירכו של הגבוה. הוא מצידו מרוכז במשחק בסמארטפון שלו ונמנע מלהביט לי עמוק בתוך העיניים, כפי שהוא נוהג בתקופה האחרונה.

אני אוהבת להניח את כף ידי על ירכו, לשחק בעדינות עם קצות ציפורניי בבד הג'ינס שלו, תנועות קטנות כאלו. מחליקה את הציפורניים קדימה ואחורה, בודקת עד כמה מותר לי לטפס. אדם אף פעם לא אומר דבר, אבל אני כבר יודעת להרגיש אותו לפי התנועה הזעירה של פתיחת הרגליים או סגירתן למגע ציפורניי על ירכו, מותר או אסור. משחק כזה שבנינו לנו בינינו בתקופות אחרות של ביחד, כל אותם הרגלים קטנים של ישיבה בשעות ערב בבר או נסיעה זה לצד זה בכביש חשוך בדרך הביתה. פעם זה היה יכול להיגמר בסטייה מן הכביש הראשי אל תוך חורשה, כאשר אני פותחת את כפתורי מכנסיו או בידיו הנכנסות אל מתחת לחצאיתי. אבל הפעם אני לא מרגישה כלום, לא מותר ולא אסור, אף תנועה. הגבוה שלי קפוא כמו פסל, מבטו נעוץ בתוך המכשיר המשדר לו קולות קרב של יצורים קופצניים. עושה עצמו מרוכז במכשיר ומסרב לשחק איתי את המשחק שלנו. פתאום אני לא יודעת אם להמשיך ללטף או להרפות את ידי ולמשוך אותה אל חיקי, לכן אני משאירה אותה ללא תנועה, נוגעת לא נוגעת, חיה או שלא.

"אני לא רוצה לוותר עלינו," אני לוחשת בשקט, בעיקר לעצמי, אף שהייתי שמחה אם הוא היה מרים טיפה את הפרצוף שלו ומקשיב למחשבות שלי. אבל אולי אני לוחשת כל כך בשקט, שאין סיכוי שהוא שומע, ואם הוא שומע, הוא בטח בוחר להתעלם. אני יכולה להוציא את הפינצטה מהתיק של האיפור ולצבוט אותו קצת, לראות איך הוא יגיב, נגיד בתנוך של האוזן בלי שהוא שם לב. פעם הייתי עושה לו את זה, והוא היה צוחק ותופס לי את הידיים בחוזקה, מה שהיה נגמר בדגדוגים או בזיון, תלוי במצב הרוח. אבל נראה לי שהפעם זה לא יתקבל בצורה טובה. הפעם אני אשב יפה, אשלב ידיים ואמתין עד שהדיילת עם החיוך המושלם תגיש לנו ארוחת בוקר. אני מנסה לעצום שוב את עיניי ולהירגע, אולי אפילו להקשיב להמשך השיחה המרתקת על ההיא אשר הייתה צריכה לדעת מהמושב האחורי, אבל נראה לי שהן כבר חושדות בי שאספר לה את כל מה שהן מרכלות עליה, לכן הן עברו ללחשושים. או שאולי הן חוששות שגם אני אקום ואלך לי ככה כמוה, אבל הן לא מכירות אותי.
תפסיקי עם כל המחשבות האלה, הן לא מובילות אותך למקומות טובים.
תהיי חיובית, תנסי לחשוב על כל הכיף שיהיה לכם. הזמנת לכם מלון רומנטי, תאכלו במסעדות שוות שיש בהן מלצר עם חיוך מתנשא, תטיילו שלובי זרוע כמו כל התיירים, תצלמו מלא תמונות סלפי טיפשיות, תרכשי לך בגדים יפים ותעשו אהבה במלון ערב־ערב.
רעש המנועים מרגיע אותי קצת, ואני מצליחה גם לחייך לעצמי באופטימיות. יהיה נהדר, אני מבטיחה לעצמי, אבל הגוש שבתחתית הבטן שלי, זה שמכיל את התגובה שלו כשהודעתי לו שהזמנתי לנו כרטיסים לחופשה, לא מתפוגג.

"חביתה או בלינצ'ס גבינה?" אני שומעת את קולה של הדיילת אשר נמצאת לידי במעבר, דוחפת את עגלת ארוחת הבוקר, מקפידה על חיוך מושלם. שתיגמר כבר הטיסה הזאת, ואוכל לצאת מהמטוס, לנשום ולחייך גם אני.

מסוע מזוודות בשדה התעופה שארל דה גול, שעת בוקר
אני מקפידה לנעוץ את מבטי בקיר ממול, בוהה בשלט פרסומת גדול אשר תלוי על הקיר, גבר ואישה מאושרים רצים אל השקיעה ומחזיקים בידיהם בקבוקי משקה. גם לכם הכול ייהרס בגלל ספר? אני שואלת בליבי את שלט הפרסומת הענק. כי אם לא בגלל ספר, אני מבטיחה לכם שאתם תמצאו משהו אחר שיהרוס לכם.

כמובן שהגבוה צדק, ואנחנו ממתינים כבר דקות ארוכות באולם קבלת הכבודה, מחכים שמסוע המזוודות יגלה אות חיים ויתחיל לפעול. אני מקפידה לא להביט אליו ומתרכזת בפרסומות שמסביב, אבל יודעת שהוא מטייל הלוך וחזור במרחק בטוח מאחורי גבי בצידו האחר של האולם, אוחז ביד נמרצת בטרולי האפור שלו ומרגיש טוב עם עצמו וגם צודק. הוא בטח חושב עכשיו על משפטים חדשים ומקטינים שאחר כך יוכל להפנות לעברי. ממילא אני מרגישה אשמה, מה ישנה עוד משפט מנמיך אחד או שניים? את חושבת שזה מה שעובר בראש לכל הנשים בקהל שממתינות איתך בסבלנות? במה בן הזוג שלהם הולך להאשים אותן?

נכון, לקחתי מזוודה גדולה. אני אוהבת ככה, אני אוהבת להתלבט כל בוקר מה ללבוש. אני נועלת זוג נעלי הליכה לבקרים, זוג נוסף בצבע חום, נעלי ערב עקב נמוך, שיהיה לי נוח ללכת על מדרכות האבנים, מגפיים מזמש אדומים מהממים לצאת למועדון, אם נצא. שני סריגים ושני סוודרים, מעיל, שלוש חולצות, שני זוגות מכנסיים נוספים, שתי חצאיות, אחת מעור, כלי רחצה, כלי איפור ובגד רשת מלא חורים שהבאתי ללבוש במיוחד בשבילך במיטה במלון, על מנת שנזדיין כמו פעם, כשאני מעליך, ואתה מלא תשוקה.

נכון, אני גם אשמה במה שקרה בינינו. נכון, זה קרה בגללי. נכון, אני לא הייתי בסדר. אבל אני כאן איתך, זה לא מספיק? אני מתחילה להבין שאולי לך זה לא מספיק. אני לא מסוגלת כרגע להתמודד עם המחשבה הזאת, ואני מעדיפה להפנות את מבטי למסוע המזוודות השחור אשר איננו זז. שיתחיל לעבוד כבר. בכלל לא רצית לצאת לחופשה הזאת. הסברת לי את זה כמה פעמים ברמזים קטנים יותר וברמזים קטנים פחות. גם לא טרחת לארוז לעצמך שום דבר, פשוט התעלמת מהבקשות שלי. אם לא הייתי ממלאת לך את הטרולי בערב לפני הטיסה, כנראה היית מגיע למטוס עם שקית ניילון וזוג תחתונים. אתה ממש רומנטי עכשיו, מטייל מאחורי הגב שלי וגורם לי להרגיש רע עם עצמי. אם לא הייתי מלאה ברגשי אשמה, כנראה שכבר הייתי מוותרת.

תדע לך, שלפני שהחלטתי להזמין לנו את החופשה הזאת, הייתי שוכבת ערה במיטה לילות שלמים. שוכבת ותוהה ביני לבין עצמי, אם יש קו קטן בין "כן" ו"לא" ואם במקרה, בלי לשים לב, כבר חצינו אותו אל תוך טריטוריית ה"לא", ועכשיו אנחנו זוג כמו כל הזוגות הללו, שגורלם כבר נקבע. הסביבה כבר יודעת את זה, השכנים כבר יודעים את זה, ההיסטוריה כבר יודעת את זה, שתי הרכלניות במושב המטוס מאחוריי כבר יודעות את זה, ורק אנחנו עדיין ממשיכים להתנהג כרגיל ומתכנסים באותה המיטה ערב־ערב - אתה ישן, ואני ערה. מיטה שהולכת ומתרחבת בכל מבט קר ומאשים שאתה נועץ בי ובכל ריב בינינו. תכף נצטרך להגדיל את חדר השינה לטובת כזאת מיטה ענקית של מרחק או לעבור לגור בחדרים נפרדים - אני במיטה ריקה של השלמה, ואתה בספה של צדקנות בסלון.

אני יודעת שלא ממש השארתי לך ברירה. פשוט רכשתי כרטיסי טיסה, הזמנתי חדר במלון קטן והודעתי לך שאנחנו יוצאים לחופשה רומנטית. פתאום שוב חייכתי בלב אחרי כל כך הרבה זמן. חיפשתי מוזיאונים, מסעדות, מסלולים, כמנסה לתקן את מה שקלקלתי, מנסה להפסיק להרגיש כל כך אשמה. אתה לא טועה לפעמים?

האיש האחראי על ועד ארוחת הבוקר של איגוד סבלי שדה התעופה החליט שמספיק לענות אותי עם תחושת החרטה על המעשה הנורא שבשליחת מזוודה לבטן המטוס, והמסלול השחור החל להקיא מתוכו מזוודות ברצף סדיר, גורם לקהל להצטופף סביבו קרוב יותר ויותר במלמולי התרגשות ושמחה.

אל תבכי, מזוודה יקרה שלי, הוא לא באמת כועס עלייך. זאת לא אשמתך, זאת אשמתי, עליי הוא כועס.

לא נורא, עוד מעט נגיע למלון ונתחיל את החופשה הזאת.


לרכישה

הרשמה לעדכונים
ניתן להירשם על מנת לקבל עדכונים בספרים חדשים אשר יוצאים לאור או במבצעים.
אני שומר על פרטיות הכתובת ולא אעביר אותה לאף גורם אחר, כמו כן, ניתן להתנתק מקבלת הודעות בכל זמן
הרשמה
הרשמתך התקבלה, תודה